החלטה בתיק בש"א 162064/07

בקשת נתבעות לדחיית תובענה על הסף מחמת התיישנותה.

רקע

1.      התובעת תבעה את הנתבעות בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מכיריים שייבאה נתבעת 1 אותם רכשה צד ג' [גב' ליאורה פאלח, התובעת בתיק מאוחד] מהנתבעת 2 ואשר התפוצצו ופגעו בה [להלן - " התאונה"]. לטענת התובעת אירעה התאונה ביום 21.8.98.

2.      התובענה שלפני הוגשה ביום 21.2.06, בחלוף כ - 7.5 שנים מיום התאונה וחצי שנה מתום תקופת ההתיישנות על עילת התביעה לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 [להלן - " חוק ההתיישנות"].

3.      אלא מסתבר כי אין זו התובענה הראשונה שהוגשה על ידי התובעת, בעילה זו, נגד הנתבעות. התובעת הגישה בעבר תובענה בת.א. 37585/01, אלא שתובענה זו [להלן - "התובענה הראשונה"] נמחקה בחלוף 4.5 שנים מהגשתה - מחוסר מעש של התובעת.

המחלוקת

4.      המחלוקת בין הצדדים מצומצמת וסובבת סביב השלכות ומשמעויות התקופה בה הייתה התובענה הראשונה תלויה בבית המשפט טרם נמחקה: האם יש להביאה בחשבון או אין להביאה בחשבון במניין תקופת ההתיישנות.

5.      לטענת הנתבעות יש להביא בחשבון את התקופה שכן התובעת פעלה ברשלנות, תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט ומנעה בירור התביעה, בפרט כאשר לא מסרה להן מעולם את כתב התביעה וכאשר תובענה ראשונה זו נמחקה בסופו של דבר מחוסר מעש. אף בתובענה הנוכחית פעלה התובעת באופן דומה כאשר נמנעה מלמסור להן את כתב התביעה משך  8 חודשים. ניתוח הטענה, מעלה כי בפי הנתבעות למעשה שני טעמים מרכזיים: האחד, פרשני, מבוסס על סעיף 15 לחוק ההתיישנות והשני, מבוסס על שיקול דעת שיפוטי ופיקוח על שימוש תובע בזכויות דיוניות.

6.      התובעת טוענת לעומת זאת כי אין להביא בחשבון את התקופה כאמור, נוכח לשונו המפורשת של חוק ההתיישנות ונוכח עקרונות השיטה המשפטית.

המצב המשפטי

פרשנות  חוק ההתיישנות

7.      סעיפים 5  ו - 15 לחוק ההתיישנות קובעים :

5.   הזמן להתיישנות

התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא -

(1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; .......................".

15. תובענה שנדחתה

הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

8.      אין חולק כי מחיקת או דחיית תובענה מחמת חוסר מעש אינה מונעת מתובע להגישה מחדש ובמובן זה "לא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה" כאמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות.

9.      האם סובל הביטוי "נבצרות" גם מקרים החורגים מההקשר הטכני בו נוקט הטקסט? כבר נפסק כי  "גבול הפרשנות במשפט הוא גבול הטקסט, וגבול הטקסט נקבע על ידי גבולות הלשון" וכן, כי חיוני כי לאופציה פרשנית  המגשימה מטרה חקיקתית יהא בית קיבול בלשון החוק וחייב להתקיים קשר מילולי ולו מינימלי בין הלשון לבין המטרה [בג"צ 2257/04, סיעת חד"ש נ' יו"ר ועדת הבחירות, פד"י נח [6] 685, 700, א. ברק, פרשנות החקיקה, נבו הוצאה לאור, 112, 115 ועוד].

10.  ה" נבצרות", הינה על פי טיבה עניין טכני, עניין המוסדר בתקנות ובדין הדיוני וטבעה אינו מכיל השתה או סנקציה חיצונית על ידי בית המשפט. לטעמי לשונו של סעיף 15 ברורה ואינה מותירה מקום לפרשנות החורגת מדלת אמות הטקסט המילולי. במילים אחרות - "נבצרות" מוגבלת לעניינים טכניים בלבד ואין שאלה פרשנית העולה מהביטוי ומהטקסט של סעיף 15 כשלעצמו.

11.    במובן זה, בכל הכבוד, חולקת אני על סיווג השאלה כשאלה פרשנית [בע"ע (ארצי) 393/05 טהה נ' מקיאס, תק - אר 2005 [1] 353]. משכך פני הדברים, אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את התקופה בה הייתה תלויה, גם אם במצב של חוסר מעש, תביעת תובע בהליך קודם. דין הטענה הפרשנית של הנתבעות אם כך, להדחות כבר עתה.

12.  מעבר לנדרש, אינני סבורה כי יש מקום לפירוש מרחיב או מצמצם של חוק ההתיישנות. הפירוש צריך לתאום את תכלית החוק ולשאוף להרמוניה עם יתר הסדרי השיטה המשפטית.

13.  מקובל על הרוב כי בשיטת המשפט שלנו נוהגת התיישנות דיונית, שתכליתה העיקרית, איזון בין זכותו של תובע לממש זכות מהותית לבין הצורך להקנות ודאות לנתבע  בדבר זכויות, חובותיו, משך שמירת ראיותיו, ציפיותיו. כנגד זכות התובע עומד גם אינטרס הציבור כי זמנה של המערכת השיפוטית יוקדש לבירור סכסוכים  של הווה ולא של עבר רחוק [ע"א 1254/99, המאירי נ' הכשרת היישוב, פד"י נד [2] 535, 553]. יוער כי בקודקס האזרחי החדש - הצ"ח דיני ממונות,  מוצע, על בסיס הטעמים לעיל, לקצר את תקופת ההתיישנות ולהעמידה על שלוש שנים בלבד.

14.  יחד עם זאת, השיטה המשפטית מכירה בחשיבותה העצומה של זכות הגישה לערכאות ובכללה, זכות התובע להגיש תביעתו על מנת לברר זכות מהותית שלו [ע"א 733/95, ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות בע"מ, פד"י נא [3] 577, ע"א 6805/99, תלמוד תורה כללי נ' הועדה לתכנון ובניה בירושלים, פד"י נז [5] 433 ועוד].  הזכות סווגה לרוב כזכות חוקתית ולעיתים [בפסק דינו של השופט חשין בע"א 733/95] אף כזכות על - חוקתית. על רקע זה ניתן אף לראות בדיעבד את אופיים של הסדרי חוק ההתיישנות, וסעיף 15 בכללם, המגינים על תובעים במקרים מסויימים מפני פגיעה בזכות הגישה שלהם, ומונעים התיישנות שרירותית של תביעות.